ארכיון עבור פברואר 2014

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2249848

קטע ממאמר יסוד של המשורר חיים גורי. בזיקה ל"מגילת העצמאות" מתייחס המשורר חיים גורי לאופיה המוסרי של מדינת ישראל היום. כאן בחרתי להביא ציטוט חשוב על זכויותיהם היהודיות של העולים מרוסיה, אחינו.

" אני חושב על מיליון יהודי ברית המועצות שעלו ארצה ושינו את פניה. מה שנחשב לשבט אבוד לעם ישראל היה לנגד עינינו למציאות מופלאה. הם הוכרו כיהודים לפי חוק השבות, אך רבים מהם נדחו כ"גויים", רחמנא ליצלן, על ידי הממסד הדתי. עד היום. הם אינם מוכרים כשייכים לאומה. הם "אחרים", עדיין אחרים ומתייסרים על כך מאוד. הם טורחים בבניין הארץ הזאת ורבים מהם דוברי עברית. דור חדש שנולד להם הוא חלק בלתי נפרד מהדור של בנינו, נכדינו ונינינו. הם תורמים מרוחם ומחוכמת המעשה שלהם להוויה הישראלית. הם משרתים בצבאנו ונופלים במלחמותינו. ולמרות זאת הם "אחרים". יש אומדים את מספרם ברבע מיליון. השלטון הרבני הכפייתי מסרב להקל בגיורם. לכן הם "ישראלים" בלבד מתוקף אזרחותם"

מדוע "צריכות" משפחות עולים מרוסיה לחגוג בר מצווה ובת מצווה?
משפחות עולים רבות עומדות גם כאן בפני בחירה, בפני החלטה. הבחירה במקרה של בר-מצווה שונה מהבחירה במקרה של חופה. בנישואין הטקס הוא מוסכמה חברתית וכמו שאומרים "ברומא נהג כרומאי", ולכן קל לאמץ את טקס החתונה היהודי , לכל גווניו ואפשרויותיו. אבל בר מצווה ובת מצווה אינן כה מקובלות בציבור הישראלי הרחב. אין זו למשל מוסכמה, שיש לערוך מסיבה גדולה אליה מזמינים אורחים ממעגלים חברתיים רחבים. גם בפני משפחות ישראליות וותיקות , וגם בפני משפחות עולים עומדת על כן אותה הדילמה.
אני מציע למשפחות עולים לקיים בר-מצווה, כחלק מההתקשרות מחדש עם ארץ ישראל והעם היהודי.המשפחות העולות לא מביאות עימן מסורת משפחתית של בר מצווה מברית המועצות לשעבר. מדובר ,אם כך, ביצירה מחדש של מסורת משפחתית. הנערה והנער שואלים ומוצאים תשובות ביחס לשני מרכיבים חשובים וקיומיים של זהות. מהי המולדת שלי? מהו העם שלי? אלה שאלות יסוד, בעזרתן יוכלו ליצור עם כל המשפחה זהות המונחת בתשתית האוניברסאליות האנושית המערבית. "אני חלק מהעם היהודי" – מה זה אומר כלפי? "המולדת שלי היא ארץ ישראל" – מה המשמעות בכך לחיי? איך אוכל לקשור את שאלת הזהות שלי לשני ערכים אלה?
הבת מצווה והבר מצווה יכולים להיות תהליך טוב ושמח ומעניין, בבניית זהותם של הנערים המתבגרים, והיותם חלק מישראל.

"למה בת מצווה? למה בר מצווה"
במשפחות חילוניות עולה הרבה פעמים השאלה, עם הגיע הבת לגיל-שתים-עשרה, והבן לגיל שלוש-עשרה.
לפעמים עולה השאלה כזיכרון בין דורי, מדורות קודמים, בהם לא נשאלה השאלה , כי היה מובן מאליו, שבהגיע הגיל – חוגגים.
בעבר הייתה הסיבה מובנית מאליה, וגם האופן בו חגגו מובן מאליו. בהתקרב הגיל, היו מכינים את בני הנוער להשתתף בקהילת המצוות שסביב בית הכנסת, גם אם לפעמים היה זיכרון הפולחן יותר נוכח ואפילו יותר ממשי, מהפולחן עצמו. בבית שלי, למשל, ואצל בני הדודים, הייתה זו ודאות טבעית : כך המנהג.
כיום השתנו הדברים, מסיבות שונות: מחד – הרבה משפחות התרחקו מעולם בית-הכנסת והדת, ומאידך צצו אלטרנטיבות לטקס המסורתי, כגון מסיבות רבות משתתפים, אירועי ריקודים, ונסיעה לחו"ל עם ההורים או עם סבא וסבתא.
משתי הסיבות האלה נשאלת השאלה, ויש יותר מתשובה אחת.
עצם שאלת השאלה והחיפוש אחר התשובה – הם מעשה משמעותי. לשאול, מהם החיים המצפים לי בהתבגרות ובבגרות. זוהי שאל כלל אנושית, תלוית גיל, ובעלת אופי חינוכי קיומי. חלים שינויים בחיים שלי, פיזיים, נפשיים, חברתיים , מה פשרם ומה פירושם?
באותה מידה, קיומית ורבת משמעות, היא השאלה, מה פירוש הגיל שהגענו אליו, כבני עם מסוים, כבני תרבות מיוחדת – העם היהודי. מה אני יודע על העם שלי? על ההיסטוריה שלו, על הספרות והאמונות שלו? על מנהגיו. מה היו בעבר ומה הם היום. האם הם חשובים להגדרתי העצמית? עד כדי כך, שאבחר לחקור בהם וללמוד מהם וכך גם לבנות את זהותי האנושית, הלאומית , התרבותית והאמונית?
האם השאלות הללו חשובות לנו כהורים, הניצבים ע ם ילדיהם בצומת של שאלת שאלות וחיפוש אחר משמעות?
מאת: קובי וינר 16.2.14